בן מחה ועמרם. שאול נולד בג' באדר א' תרפ"ט (13.2.1929) בעיירה סלה במרוקו, סמוך לעיר הבירה רבאט. הוא גדל במרוקו. עלה ארצה כמעט לבדו, במסע מפרך ומסוכן, אשר החל ב-1946 והסתיים כאשר הגיע לארץ באוניה מצרפת בנובמבר 1947.

החל מן היום שבו עזב את משפחתו במרוקו ועד ליום מותו - הוא ראה בציונות משימה גדולה שעל כל יהודי להירתם למען הצלחתה. חלקים רבים ומצמררים מתוך סיפור עלייתו של שאול ארצה אינם ידועים לאיש עד היום. את מסע הגבורה הזה הוא עשה לבדו, בתעצומות הנפש שאפיינו את הירתמותו למען המטרה הנעלה שבה האמין: הקמת בית ומקור גאווה ליהודי העולם כולו.

עם הגעתו לישראל שאול גויס לחיל התותחנים, שבו שירת בחמש מלחמות, החל במלחמת העצמאות וכלה במלחמת יום הכיפורים. בתפקידו האחרון שימש כמפקד מחנה באזור הקריות, בדרגת רס"ר.

בני משפחתו של שאול וחבריו לשירות הצבאי בתותחנים יודעים לספר על מעשה גבורה אחד, בלתי נתפס, שהוא עשה כאשר שירת בגדוד מרגמות בדרום. באחד מאימוני הירי נפלט מן הקנה פגז פגום, אשר נורה בעוצמה נמוכה מהרגיל ובמקום לעוף אל יעדו איים להתפוצץ סמוך מאוד לחיילי הסוללה שהיו פרוסים בשטח. שאול זינק וללא היסוס המתין לפגז במקום שבו היה אמור לנחות. הוא הצליח להדוף את הפגז באופן שלא ייפול על המרעום ולא יתפוצץ. בעקבות אותו מקרה, צייר לו אחד מחבריו קריקטורה שבה הוא נראה בלבוש אינדיאני, כאשר הוא רוקד במרכז מדורה של פגזים מתפוצצים.

עם שחרורו מצה"ל ב-1975 החל שאול לעבוד כמנהל מפעל לייצור בטון. בעקבות מותה בתאונה של רעייתו ואם שלושת ילדיו, מימי, החליט לעקור מקריית מוצקין לבת ים, שם התגייס למשמר האזרחי ושימש כקצין הניהול של הבסיסים בעיר.

ב-1979 נישא שאול בשנית, לאודט (לבית אפריאט).

באוגוסט 1984 התגלתה בגופו של שאול מחלה קשה. בכ"ח בחשוון תשמ"ה (23.11.1984) הוא נפטר, לאחר שנאבק במחלה בגבורה שאפיינה אותו כל מהלך חייו. שעות אחדות לפני שאיבד את הכרתו, חמישה ימים בטרם השיב את נשמתו אל בוראה, לחש שאול על אוזנו של אחיו הבכור: "כל חיי עשיתי הכול מתוך אהבה לאשתי, לילדים שלי ולמולדתי".

רב-סמל ראשון שאול היה בן חמישים וחמש בנפלו. הוא נטמן בבית העלמין בחולון. הותיר אחריו אישה – אודט, שתי בנות - אביבה ואורלי, בן – עמי, ושלושה נכדים.